המושג "נצרות קדומה" מתייחס לתקופה בתולדות הנצרות, תקופה בה עוצבו הקווים הבסיסיים של תנועה דתית, חברתית, אינטלקטואלית ופוליטית שהפכה לדת הנוצרית חובקת העולם. תיחום גבולותיה של תקופה זו משתנה לפי האסכולות והחוקרים השונים העוסקים בה. הרוב מציין את תחילתה עם מותו של ישו בצליבה, בשנת 30 לספירה. יש המציינים את תום תקופת הנצרות הקדומה בועידת ניקיאה בשנת 325, ועידה בה נקבעו, באופן אחיד, יסודות האמונה הנוצרית הקתולית. אחרים רואים את תום התקופה בשנת 400, תקופתו של אגוסטינוס הקדוש מחשובי הוגי הדעות הנוצרים. אחרים מאריכים את התקופה עד לשנת 632, שנת מותו של הנביא מוחמד ותחילת התפתחות האסלאם. לבסוף, יש ומגיעים עד לשנת 800, תקופתו של המלך קרל הגדול כאשר מרכז הנצרות עבר למערב, פיזית והגותית.