עם אישור החוקה של איטליה בשנת 1948, קבע הפרלמנט את קיומם הזמני של מחוזות בעלי מעמד עצמאי ואוטונומי אשר תפקידם, לפי החוקה: להכיר, להגן ולקדם את עצמאות המחוז, לבזר בצורה המיטבית את שירותי המדינה במחוז ולאמץ את החוקים והתקנות המבססים את ביזור הסמכויות והאוטונומיה בתוכם, כלומר, לשמור על הקשר של המחוז עם שלטונות המדינה.
חמשת המחוזות המוכרזים: פריולי-ונציה ג'וליה, סרדיניה, סיציליה, טרנטינו-אלטו אדיג'ה (דרום טירול) וואל ד'אוסטה, הוכרו כבעלי אוטונומיה מיוחדת, המבוססת על רקע תרבותי שונה או על הימצאות מיעוטים חשובים במחוז. מחוזות אלו מתאפיינים לרוב בסממנים שאינם נפוצים, המעידים על הרגישות שננקטה בעת הגדרתם. כך למשל, למחוז טרנטינו (דרום טירול) ישנן שתי בירות, האחת למיעוט דובר האיטלקית והשנייה למיעוט הגרמני ולדוברי שפת הלדינו.
בכל מחוז ישנה מועצה נבחרת שבמסגרתה פועלת ה"Giunta Regionale" - הוועדה המבצעת - אשר בראשה עומד נשיא המחוז. הוועדה המבצעת מחויבת בהחלטות המועצה הנבחרת, וחובה עליה להתפטר אם היא נכשלת ביחסי האמון שלה מול המועצה.