הכינוי רותנים (או רוסינים בשפות הסלאביות) התייחס בימי הביניים לכלל העמים הסלאביים במזרח וכלל את הרוסים, האוקראינים והבלארוסים. עם התפתחות הזהות הנפרדת של הרוסים, האוקראינים והביילורוסים, נותר הכינוי רותנים לציין רק את הסלאבים המזרחיים באימפריה האוסטרו-הונגרית. במהלך המאה ה-19 התחרו מספר תנועות לאומיות על הזדהותם של הרותנים באימפריה האוסטרו-הונגרית, כולל הפולנים, הרוסים והאוקראינים. קבוצה של אינטלקטואלים רותנים אף טענה לזהות אתנית נפרדת. עד שנת 1860 התבררה האופציה הפולנית כלא ריאלית. לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ניכר בבירור ניצחון של האוקראינים באזור רותניה הקרפטית ורוב המקומיים הזדהו כאוקראינים. אולם חלק, במיוחד אלו שיהגרו לארצות מערביות דוגמת ארצות הברית וקנדה, דבקו בזהות רוסינית נפרדת. לאחר מלחמת העולם השנייה, ראו ממשלות ברית המועצות, צ'כוסלובקיה ופולין הקומוניסטיות איום בתודעה רוסינית נפרדת ודיכאו גילויי לאומיות כאלו בטענה שהנם תת-קבוצה אוקראינית. חלק מהחוקרים במערב הסכימו עם טענתם שאכן אין הבדל מהותי בין האוקראינים לרוסינים המצדיק הכרה. עם קריסת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה הייתה התעוררות מסוימת בלאומיות הרוסינית.

מחוץ לרוס הקרפטית מתגוררים רוסינים בהונגריה, סרביה, קרואטיה ובוסניה והרצגובינה. ישנה קהילה רותנית גדולה בארצות הברית (כ-600,000 איש בשנת 1980) וקהילה בקנדה. בסקרים שנעשו באוקראינה נמצא שפחות מ-10% מהתושבים בחבלי רוס הקרפטית מזדהים כרוסינים, והשאר מזדהים כאוקראינים. בסלובקיה, לעומת זאת, במפקד אוכלוסין בשנת 2001 הזדהו 24,000 כרוסינים ורק 11,000 כאוקראינים.