מכיוון שצבעי האזהרה אכן מגדילים את סיכויי ההישרדות של הנושא אותם, התפתחו בעלי חיים שאינם ארסיים, המחקים את המראה החיצוני של בעלי חיים ארסיים הנושאים צבעי אזהרה, במטרה לבלבל את הטורפים — תופעה הידועה בשם חקיינות. כך, לדוגמה לנחש הזעמן האלמוגי, שאיננו ארסי, דוגמת פסים הדומה-להפליא לזו של הפתן האלמוגי הארסי. בצד היתרון שהם מביאים לבעליהם, צבעי האזהרה עלולים גם להיות סכנה, בדמות משיכת טורפים שטרם התנסו בטעם הרעיל. מכיוון שכך, בעלי חיים מסוימים פיתחו צבעי אזהרה רק בחלק מסוים, לא חשוף, של הגוף — אותו הם יכולים לחשוף במקרה הצורך, במצג אזהרה. צבעי האזהרה הם מנגנון-הגנה משני, המזהיר טורפים מפני הימצאות של מנגנון הגנה נוסף, ראשי. מנגנון ההגנה הראשי עשוי להיות:

• טעם רע - לדוגמה, למושית השבע ולפרפראים ממשפחת הדובוניים צבעי-אזהרה בולטים, המעידים על טעם מריר ולא ערב-לחיך; ולבואש העטוי בצבעי אזהרה שחורים-לבנים יכולת להפיץ ריח מצחין בסביבתו.
• ארסיות\רעילות - לדוגמה, לחסרי זנב ממשפחת הדנדרובטיים ("צפרדע חץ רעילה") צבעי אזהרה בולטים במיוחד המעידים על רעל היוצא דופן בעוצמתו בעולם הטבע; לצרעה קטיפית צבעי אזהרה המעידים על עוקץ; ולעכביש האלמנה השחורה צבעים המזהירים מהרעלן העצבי איתו היא עשויה לתקוף טורפים.

בנוסף לצבעי האזהרה המוחשיים, לחלק מבעלי החיים הארסיים טכניקות נוספות להרתעת טורפים: עשים ממשפחת הדובוניים מפיקים קולות בתדירות אולטרה סאונד, המזהירים עטלפים לבל יתקרבו אליהם, או עוברים למצג-אזהרה המציג חלקי-גוף בהירים; כאשר נמלת הקטיפית נתפסת, היא משמיעה רעש (דרך צרצור) שנועד להעצים את צבעי האזהרה; ולעכסנים אמנם אין צבעי אזהרה, אך בקצה זנבם יש מעין רעשן בו הם מרעישים כאשר מתקרבת סכנה.