הרעיון של לוויינים גאוסטציונריים (וגאוסינכרוניים, שגאוסטציונריים הוא מקרה פרטי שלהם) פורסם לראשונה בשנת 1928 בידי הרמן פוטקניק. מסלולים גאוסינכרוניים וגאוסטציונריים עברו פופולריזציה בידי סופר המדע הבדיוני ארתור צ'ארלס קלארק ב-1945 כמסלולים שימושיים ללווייני תקשורת, ולכן הם נקראים לעתים גם מסלולי קלארק על שמו. חגורת קלארק היא החלק בשמים בגובה של כ-35,786 ק"מ מעל פני הים במישור קו המשווה שבו ניתן להשיג מסלול קרוב לגאוסטציונרי (בשל השפעות רוח שמש מופעלים מדי פעם מנועי הלוויין כדי לחזור למקום הדרוש, וכתוצאה מכך אורך חיי הלוויינים מוגבל).

לאור העובדה כי קיים רק מסלול גאוסינכרוני אחד הסובב את כדור הארץ, הוא מנוהל על ידי איגוד התקשורת הבינלאומי (באנגלית: ITU - International Telecommunication Union), אשר יוצר מסגרת לביצוע תהליכי תיאום תדרי הלוויינים בין רשתות לווייניות שונות במטרה למנוע הפרעות הדדיות.