ההפגנות החלו במרץ 2011, כשתושבים מחו נגד משטרו הדיקטטורי של הנשיא אסד, אשר משפחתו מחזיקה בנשיאות מאז שנת 1971, וכן דרשו את סיום שלטון מפלגת הבעת' הלאומית סוציאליסטית בסוריה, שקיים מאז שנת 1963. המפגינים מחו גם נגד ההגמוניה של העדה העלווית, המחזיקה במשרות השלטון ובתפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון בסוריה; ומחו נגד האבטלה, השחיתות והפגיעה בזכויות אדם במדינה. בחודש אפריל 2011 התפתחו ההפגנות להתקוממות עממית, כאשר משתתפים בה בעיקר סונים (המהווים כ-73% מהאוכלוסייה). המשטר ניסה לדכא את ההתקוממות באמצעים שונים, לרבות שימוש בכוחות הביטחון, בטנקים ובמטוסים, בארטילריה ובטילים, בירי צלפים ובהפגזות כבדות על שטחים בנויים בערים וביישובים נגד האוכלוסייה האזרחית. בעקבות הדיכוי האלים, החל גל של עריקות משורות הצבא הסורי ביולי 2011 הוקם גרעין הצבא הסורי החופשי שפתח במרד מזוין נגד המשטר.

תחילת שנת 2012 התאפיינה בהתערבויות חיצוניות במלחמה בסוריה: אסד מסתייע בכוחות שיעים, כגון משמרות המהפכה האסלאמית מאיראן וחזבאללה מלבנון, ונהנה מתמיכה בינלאומית של רוסיה וסין. לעומת זאת, מורדי האופוזיציה המתונה נתמכים צבאית על ידי מדינות סוניות כגון ערב הסעודית וקטאר, ומקבלים תמיכה בינלאומית ממדינות המערב. יתר על כן, ארגוני ג'יהאד סונים, כגון ג'בהת א-נוסרה נוסדו בתחילת המלחמה ונכנסו ללחימה מול כוחות אסד. בתחילת שנת 2013 החלו להופיע סימנים של קרעים פנימיים בין הצבא הסורי החופשי, הנחשב למתון יחסית, לבין חלק מארגוני הג'יהאד, שדוגלים באסלאם הקיצוני. בראש הארגונים הללו, בלט ארגון המדינה האסלאמית, שבתחילה היה חלק מאל קאעידה, עד אשר האחרון התנתק ממנו, והכריז, ביולי 2014, על חליפות איסלאמית עצמאית בשטחים הנרחבים שכבש בסוריה, בסערת מלחמת האזרחים, וגם בעיראק.