הצורך בלוויני תקשורת התעורר באמצע המאה ה-20 עם העלייה בשכיחות מקלטי טלוויזיה בבתים פרטיים. עד לאותה תקופה מקלטי הרדיו שלטו בכיפה כאמצעי תקשורת לצורך הפצת תוכן להמונים, כגון תוכניות בידור ומהדורות חדשות. שידורי הרדיו בוצעו בתדר בינוני או נמוך. לעומתם, שידורי הטלוויזיה בוצעו בתדר גבוה יותר, בגלל הצורך להעביר מידע רב יותר (תמונה וקול). בעוד ששידורי הרדיו יכלו להסתמך על תכונת ההחזרה של שכבת היונוספירה כדי להפיץ עצמם לטווחים גדולים מאוד, הרי ששידורי הטלוויזיה לא הוחזרו כלפי כדור הארץ משכבה זו, בגלל התדר הגבוה שלהם, וחדרו דרכה בהמשיכם לחלל החיצון ולפיכך שידורי הטלוויזיה הוגבלו לטווחים קצרים בהרבה. כדי לתת מענה לבעיה זו פותחו לווייני התקשורת, המשמשים כמעיין 'מראות' קטנות בחלל, המחזירות לכיוון כדור הארץ את השידורים בתדר גבוה הבוקעים ממנו ואינם מוחזרים דרך שכבת היונוספירה. עם התקדמות הטכנולוגיה והמעבר הגובר לשיטות שידור ספרתי שבהן נעשה שימוש בתדרים גבוהים והולכים, הפכו לווייני התקשורת לנדבך מרכזי וחשוב במערך התקשורת הגלובאלי וכיום הם משמשים לא רק לתעבורת שידורי טלוויזיה אלא גם לתעבורת אינטרנט, טלפוניה ואפילו תחנות רדיו.

רוב לווייני התקשורת נמצאים במסלול גאוסטציונרי. לוויין במסלול זה נראה מפני כדור הארץ כנמצא במיקום קבוע בשמים. בשל חשיבותו של מסלול זה נתון מיקום הלוויינים בו לתקינה ולרגולציה על ידי ארגון התקשורת העולמי לתקשורת רדיו ה-ITU-R. מסלול זה נמצא מעל קו המשווה בגובה של 35,786 ק"מ.