המערכה הייתה מערכה דינאמית שכללה תנועות שריון לאורך מאות קילומטרים, הבקעות עמוקות של קווי האויב ונסיגות חפוזות. בתחילה תקפו כוחות איטליה הפשיסטית את הצבא הבריטי שהיה מוצב במצרים, אך נהדפו לאחור במבצע מצפן בדצמבר 1940. על מנת למנוע את התמוטטותו של המערך האיטלקי נשלחו למדבר המערבי כוחות גרמניים, ואלו הצליחו ליצור תנופת הבקעה, ולהדוף את הכוחות הבריטים עמוק לתוך מצרים, פעמיים. ככל שהתקדמה המערכה הפכה גרמניה הנאצית לגורם הדומיננטי שלחם בבעלות הברית במדבר המערבי. לאחר המתקפה הגרמנית השנייה, שהסתיימה בקרב אל עלמיין השלישי, באוקטובר 1942, הצליחו כוחות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל ברנרד מונטגומרי להדוף את האויב עד לתוניסיה, כאשר במקביל נחתו כוחות ארצות הברית על חופי מרוקו ואלג'יריה במבצע לפיד והתקדמו אל תוניסיה ממערב. המערכה בתוניסיה הסתיימה בניצחון בעלות הברית, הייתה השלב הסופי במערכה בצפון אפריקה בשימה קץ לנוכחות הצבאית של מדינות הציר בצפון אפריקה.

המערכה לא הייתה מערכה מבודדת, אלא הייתה תלויה מאוד בקווי אספקה בים ובאוויר, ובמתרחש בזירות לוחמה קרובות ומקבילות כגון המערכה במזרח אפריקה, מלחמת איטליה-יוון, הקרב על הים התיכון והמצור על מלטה שהשפיעו מאוד על קווי האספקה ביבשה ובים, דרך הים התיכון ותעלת סואץ, על החימוש והציוד שעמד לרשות הצדדים הלוחמים, ועל מכלול האיומים שהיה עליהם לעמוד בפניהם.