הרפורמות, במיוחד הביזור של הסמכות המנהלית, לא התקבלו בעין יפה על ידי ה
סובייטים, שלאחר כישלון המשא ומתן, נשלחו חצי מיליון חיילים מצבאות ברית ורשה וטנקים כדי לכבוש את צ'כוסלובקיה. גל הגירה שלילית שטף את המדינה. התנגדות אמיצה ובלתי אלימה גאתה ברחבי הארץ. התנגדות זו כללה ניסיונות התקרבות לפולשים, צביעת כתובות על הקירות, הטייתם של שלטי דרכים (במקרה אחד יצא כוח פלישה פולני בחזרה לארצו לאחר שתעה בדרכו יום שלם), הפרת עוצר וכו'. בעוד שפיקוד הצבא הסובייטי חזה שידרשו ארבעה ימים כדי להכניע את המדינה, ההתנגדות החזיקה מעמד שמונה חודשים והסתיימה בסופו של דבר בדרכים דיפלומטיות. מעשי אלימות בודדים וכמה מקרים של הצתה עצמית (כמו זה של יאן פאלאך) התרחשו, אך לא הייתה התנגדות צבאית. צ'כוסלובקיה נותרה בשליטה סובייטית עד 1989, כאשר מהפכת הקטיפה שמה קץ למשטר הפרו-סובייטי בדרכי שלום, וללא ספק שאבה את הצלחתה ואת השראתה מההתנגדות הבלתי אלימה שני עשורים קודם לכן.