סימון הדגש החזק זהה לסימונו של הדגש הקל, ובעברית ישראלית אין הבדל במשמעות הפונטית של שני הסימנים: כשעיצור מקבוצת בכ"פ מנוקד בדגש, בין אם קל או חזק, הוא נהגה כעיצור סותם. כאשר מערכת ההגאים העברית עדיין כללה את המכפל, ציין הדגש החזק באותיות בגדכפ"ת בנוסף למכפל גם הגייה סותמת, שכן המכפל חסם את תהליך הריפוי של העיצור. במקום שבו יש דגש קל – בראש מילה או מיד אחרי עיצור - לא יכול להופיע דגש חזק, וזו כנראה הסיבה לכך שנקבע סימן אחד לשתי התופעות. בראש מילה, ואחרי שווא נח עיצורי בגדכפ"ת נֶהֱגו אמנם כסותמים, אבל בלא מכפל. זיהוי הדגש החזק באותיות בגדכפ"ת נעשה באמצעות שיטת הפסילה (אלימינציה) - קודם יש לבדוק האם הדגש מקיים את כללי הדגש הקל. אם לא - מדובר בדגש חזק.

דגש חזק (בניגוד לדגש קל) עשוי להתקיים בכל העיצורים למעט העיצורים הסדקיים א, ה, העיצורים הלועיים ח, ע והעיצור ר (נקודה בתוך האות ה בסוף מילה מכונה מפיק ומשמעותה שונה). ביחס לעיצור ר המצב מסובך יותר, משום שיש מסורת קריאה וכתבי יד של טקסטים מלשון חז"ל הנוהגים באופן סדיר דגש חזק בעיצור ר, ונשמרו לכך שרידים בכמה מקומות אפילו בנוסח המקרא שבידינו. לעתים, במקומות שאמור להופיע בהם דגש חזק באות גרונית, מתארכת התנועה הקודמת כ"פיצוי" לאי-הופעת הדגש, תופעה המכונה "תשלום דגש" או "הארכת תמורה". בנוסף, דגש חזק לא התקיים בסוף מילה; למשל במילה dubb בטלה ההכפלה בסוף המילה, בעקבות כך רפה העיצור ב ונוצרה המילה דֹּב (על קיום ההכפלה המקורית מעידה צורת הרבים דֻּבִּים = dubbim).