בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה.

המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.