האפשרות לשגר אדם לחלל החיצון הייתה בגדר מדע בדיוני עד למחצית השנייה של המאה ה-20. ספרו של ז'ול ורן "מהארץ לירח" נחשב בעת כתיבתו, במחצית השנייה של המאה ה-19, לנועז במיוחד. ייחודו של הספר היה בשילוב הטכנולוגיה ובתיאור המדויק של שיגור החללית באמצעות תותח ענק, בניגוד לסיפורי הרפתקאות אחרים, שבהם הגיעו לירח בכוחן של ציפורים, או בדרכים שנותרו עלומות.

בעקבות כל זאת, האתגר להביא אדם לחלל היווה אתגר טכנולוגי ואנושי כביר, כמו פיתוח מערכות תומכות חיים, הכוללות ציוד לשמירה על לחץ אוויר תקין ולשמירת הטמפרטורה, שיחזיקו את האדם בחיים ובבריאות טובה במערכת העוינת השוררת בחלל, כשכל תקלה עלולה לקפד את חייו. כמו גם פיתוח מערכת שתוכל להחזירו בשלום לכדור הארץ. לשם כך היה צריך להגיע למערכות אמינות, שהסיכוי לתקלה בהן קטן ככל האפשר, ולאמן אסטרונאוטים שיהיו בעלי עמידות נפשית וגופנית יוצאת דופן, שיוכלו לעבור שהייה בסביבה מבודדת ועוינת, שאין אפשרות לקבל בה עזרה מידית, ללא נזק משמעותי.