הקושי העיקרי עמו מתמודד האגואיזם האתי כתורה נורמטיבית (כלומר, כתפישה לגבי הפעולה הרצויה של בני-אדם בעולם, בניגוד לאבחנה שבני אדם פועלים באופן אגואיסטי) היא כי הדוגל בו נאלץ כמעט תמיד לאמץ שני רעיונות נלווים: א) כי כאשר כל בני האדם יפעלו באופן אגואיסטי תהיה התוצאה מועילה לא רק לאינדיבידואל הפועל אלא גם לחברה בכללה (כלומר, מסקנה תוצאתנית). ב) כי פעולה אגואיסטית מסוגים מסוימים (לדוגמה, התנהגות מקיאווליסטית, מרמה או שקר) תניב תוצאות טובות פחות לאינדיבידואל הפועל, ומשום כך שכיחותה תרד ולא תעלה. דחיית העקרון הראשון מפחיתה את הכדאיות של רוב בני האדם לאימוץ התנהגות נורמטיבית המודרכת על ידי אגואיזם אתי, ואילו דחיית העקרון השני מובילה לערעור מוחלט של האגואיזם האתי כתפישה נורמטיבית.